מפגש לא מתוכנן על ספסל בפארק
ישבנו שתינו על אותו ספסל כי לא היה מקום אחר פנוי. אני זוכרת שעשיתי לעצמי קפה קר מהבית והיא פתחה בקבוק מים כאילו זה סוף יולי גם אם בכלל חורף. היא חייכה אלי חיוך כזה שמספר סיפור עוד לפני שמדברים. אחרי דקה היא אמרה לי אני יודעת שזה מוזר לשאול ככה פתאום אבל את מצלמת נכון. ראיתי אותך מצלמת את הכלב שלך וזה היה נראה כאילו את יודעת מה את עושה.
חייכתי. ידעתי שהיא הולכת לשאול משהו על צילום לפני שהיא בכלל ניסחה את המשפט. הרבה אנשים רואים מישהי שמצלמת ובטוחים שהיא עברה לימוד צילום מקצועי ושהיא מקצוענית. לפעמים זה בכלל עניין של ביטחון עצמי. כן אני מצלמת אבל זה לא תמיד היה ככה אמרתי לה. היא הנהנה והיא נראתה כאילו היא מנסה לנסח בקול את המחשבות שלה. אני תקועה האמת. אני רוצה ללמוד לצלם באמת. לא רק תמונות יפות לאינסטגרם. אני רוצה להבין מה אני עושה ולא להרגיש כל פעם מחדש שאני מקווה שיצא טוב.
נשמתי עמוק. מכירה את התחושה. הייתי שם. זה מקום כזה שבו את לא בטוחה אם את טובה מספיק אבל את גם מרגישה שיש לך בעיה לוותר על זה. ואז אמרתי לה אני אספר לך איך זה התחיל אצלי ואולי זה ייתן לך כיוון.
איך הרצון הקטן הופך למשהו גדול
היא נשענה אחורה כמו מי שמוכנה לסיפור טוב. זה התחיל כשצילמתי את הבת שלי בגינה ושמתי לב שהצילום לא באמת מצליח לשמור את מה שהלב שלי הרגיש. פעם אחת חברה שלי אמרה לי קחי טיפ קטן. תעמדי רגע לפני שאת לוחצת. נשמי. תני לעיניים שלך למצוא משהו קטן שמרגיש נכון ואז תלחצי. זה נשמע כל כך פשוט שאפילו קצת צחקתי. וזה עבד. משם התחלתי להבין שהצילום הוא לא רק טכניקה. הוא סבלנות. הוא להסתכל על הרגע במקום רק למהר ללכוד אותו.
היא הנהנה בשקט. זה בדיוק העניין אני תמיד לחוצה ללחוץ מהר מדי היא אמרה והצחיקה את עצמה. אמרתי לה שזה קורה לכולם ושאחד הדברים שהכי עזרו לי היה בכלל לאכול את הלחץ. לפעמים הייתי סתם מתיישבת עם המצלמה בסלון ומצלמת את האור שנופל על הכורסה. בלי מטרה. רק כדי להרגיל את עצמי לראות יותר טוב. אני זוכרת איך אמרתי לעצמי שאם אצליח לראות יופי בכורסה משומשת אני אצליח לראות יופי בכל מקום.
היא חייכה חיוך עדין כזה שמגיע יחד עם נשיפה של אוויר. זה נשמע כמעט טיפול רגשי היא אמרה ואני אמרתי לה שבעולם הזה צילום הוא באמת סוג של טיפול. רק שאת בכלל לא צריכה לספר כלום. את מספרת דרך תמונות.
הרגע שבו מבינים שצריך ללמוד באמת
אחרי כמה דקות של שקט עבר לידנו זוג ילדים שצעקו אחד על השני ומישהו התנגש בהם עם קורקינט. זה היה רגע כזה שפתאום שוב הפך את הפארק לרועש מדי. היא הביטה בהם ואמרה אני חייבת ללמוד מקצועית. זה לא מספיק לי שהעין שלי רואה משהו. אני רוצה לדעת ליצור. לא רק לקוות.
ואז סיפרתי לה על הרגע שלי. זה היה כשעשיתי צילומים לחברה ובפעם הראשונה הרגשתי שאני לא רק מצלמת אלא מביימת רגע. הרגשתי שאני מחפשת אור. מחפשת זוית. מחפשת תחושה. וזה כבר לא היה מספיק ללמד את עצמי דרך ניסוי וטעייה. חיפשתי מישהו שילמד אותי באמת. בלי שיקחו אותי גבוה מדי ובלי שיעשו לי בית ספר. משהו אנושי. רך. מותאם. ואז מצאתי את צבד. זה סטודיו שמלמד צילום בצורה שמרגישה כמו מפגש חברי כזה. לא מפחיד. לא מנוכר. משהו בגישה שלהם גרם לי להבין שאני לא צריכה להיות מקצועית כדי להתחיל ללמוד מקצועי. אם בא לך לראות יש להם אתר מאוד יפה https://zbdphoto.com/
היא לקחה שלוק ישראלי כזה של מים וכנראה בלעה גם את הרגע. ואז היא שאלה בשקט מה באמת עזר לך. לא בתיאוריה. בחיים עצמם.
אז סיפרתי לה.
שזה מתחיל בכלל בלהפסיק לפחד מהמצלמה. במקום לחשוב שהיא חכמה ממך פשוט לגעת בה. להדליק. לכבות. לשחק. כמו שילד לומד משחק חדש. ואז לאט לאט להבין אור. אור הוא חבר טוב. אם תעמדי ליד חלון אפילו בלי להבין כלום בתיאוריה כבר תראי הבדל. וזה גורם לך להרגיש שאת מצליחה בלי שמישהו יסביר לך מושגים. וכשזה מצליח פעם אחת את רוצה לנסות שוב.
וזה ממשיך בזה שצריך להסכים להיכשל. אני זוכרת יום שלם שצילמתי רק צללים על מדרכה. חצי יצאו גרוע וחצי היו בסדר. אבל זה היה היום שבו למדתי לראות דברים שאף פעם לא שמתי לב אליהם.
והדבר הכי חשוב היה פשוט לדבר עם אנשים אחרים שלומדים צילום. משהו בגילוי הזה שכולם מתבלבלים מרגיע. את מרגישה פחות לבד ופתאום כל דבר קטן הופך לצעד גדול.
המבט שמבין שמשהו השתנה
היא הסתכלה עלי כמו שמסתכלים על מישהי שמסדרת פתאום מחשבה שהסתובבה בראש הרבה זמן. כאילו שפתאום הכל נהיה אפשרי. ואז היא אמרה לי משפט שריגש אותי בשקט. אולי זה הזמן שלי להתחיל ללמוד. הגיע הזמן שאני אפסיק להרגיש שאני אורחת בעולם של מצלמות.
אני חייכתי אליה. כי הכרתי את הרגע הזה. תמיד יש את הרגע שבו הלב מבין לפני הראש. אמרתי לה שהיא לא צריכה לקפוץ למים בבת אחת. מספיק להתחיל בצעד קטן. לקחת יום אחד שבו מצלמים רק משהו אחד. רק קפה. רק אור על השולחן. רק חתול של השכנה. וכל פעם שמצליח להרגיש משהו קטן דרך המצלמה זה כבר ניצחון.
היא התרגשה. לא דרמה. פשוט התרגשות כזאת שיש בה שקט. והיה ברור לי שהספסל הזה היה מה שהיא היתה צריכה היום בדיוק כמו שאני הייתי צריכה את הספסל הזה לפני שנה כשהתחלתי.
לסיכום ברגע אחד של אמת
לפני שקמנו שתינו עוד לגימה ממה שנשאר בבקבוקים ואמרנו תודה כזאת מצחיקה אחת לשניה. ואז היא אמרה לי שאולי עוד ניפגש פה שוב. אולי אפילו נעשה מפגש צילום קטן בפארק. חייכתי ואמרתי לה שאני תמיד בעד רגעים כאלה שמובילים ללמידה טבעית.
ואם גם אתם מרגישים שהלב שלכם מבקש לספר סיפור דרך מצלמה כדאי לתת לעצמכם רגע לנשום פנימה ולהתחיל לאט. בקצב שלכם. תזכרו שאף אחד לא נולד צלם מקצועי אלא הופך לכזה דרך צעדים קטנים שפשוט מרגישים נכון. ואם תצטרכו הכוונה עדינה אנחנו כאן בשבילכם.