למה יש אזורים בגוף שלא מגיבים לדיאטה גם כשמגיעים למשקל היעד?

יש רגע מתסכל שמוכר לרבים: המשקל מראה סוף סוף את המספר שאליו שאפתם, הבגדים נסגרים בקלות, ובכל זאת מול המראה נשאר אותו אזור עקשן. הבטן התחתונה, הצד החיצוני של הירכיים, הידיות במותניים או הסנטר הכפול. התחושה הטבעית היא שמשהו בדיאטה נעשה לא נכון, אבל ברוב המקרים ההסבר נמצא במקום אחר לגמרי: בביולוגיה של רקמת השומן עצמה. כדי להבין זאת צריך להפריד בין שתי שאלות שנוטים לבלבל ביניהן: כמה שומן יש בגוף, ואיפה הוא נמצא.

תאי השומן לא נעלמים, הם רק מתכווצים

אחד המחקרים החשובים בתחום פורסם בשנת 2008 בכתב העת Nature, על ידי צוות ממכון קרולינסקה בשוודיה בהובלת קירסטי ספלדינג. החוקרים השתמשו בשיטה מקורית: הם מדדו את שאריות הפחמן הרדיואקטיבי שנפלט לאטמוספרה בניסויי הגרעין של שנות החמישים והשישים ונקלט ב־DNA של התאים. כך הצליחו "לתארך" תאי שומן וגילו שמספרם נקבע בעיקר בילדות ובגיל ההתבגרות, ונשאר יציב באופן מפתיע לאורך הבגרות. כעשירית מתאי השומן מתחלפים מדי שנה, אך תאים חדשים נוצרים בקצב שמאזן בדיוק את אלה שמתים.

הממצא המשמעותי ביותר עבורנו: גם אצל אנשים שירדו במשקל באופן דרמטי, למשל לאחר ניתוח בריאטרי, מספר תאי השומן לא השתנה. מה שהשתנה היה הנפח של כל תא. במילים אחרות, דיאטה מרוקנת את המחסנים אבל לא סוגרת אותם. אם באזור מסוים התפתח לאורך השנים ריכוז צפוף במיוחד של תאי שומן, הוא ימשיך לבלוט יחסית לשאר הגוף גם כשכל תא בו התכווץ.

הגנטיקה קובעת איפה, ולא רק כמה

פיזור השומן בגוף הוא תכונה תורשתית במידה רבה. מחקר גנטי רחב היקף שפורסם ב־Nature בשנת 2015, וכלל נתונים של כ־224 אלף איש, זיהה 49 אזורים בגנום שקשורים ליחס בין היקף המותניים להיקף הירכיים, גם לאחר ניכוי השפעת המשקל הכללי. לכ־20 מהם הייתה השפעה שונה בין המינים, וכמעט בכולם ההשפעה הייתה חזקה יותר אצל נשים. הגנים שזוהו מעורבים ביצירת תאי שומן, בבניית כלי דם ובוויסות האינסולין.

המשמעות המעשית היא ששני אנשים עם אותו משקל ואותו אחוז שומן יכולים להיראות שונה לגמרי, ולכל אחד מהם יהיו אזורי צבירה משלו. מכאן גם התופעה המוכרת שבה אזורים מסוימים הם הראשונים להתמלא כשעולים במשקל והאחרונים להתרוקן כשיורדים. מי שרוצה להעמיק בצד התזונתי של התופעה ימצא הרחבה במאמר למה דיאטה לא מסירה שומן עיקש.

קולטנים וזרימת דם: למה יש שומן שמשתחרר לאט

כדי שתא שומן ישחרר את מה שאגר, הוא צריך לקבל אות. האותות העיקריים מגיעים מאדרנלין ונוראדרנלין, שנקשרים לשני סוגים של קולטנים על פני התא: קולטני בטא, שמעודדים פירוק שומן (ליפוליזה), וקולטני אלפא 2, שמעכבים אותו. היחס בין שני הסוגים משתנה מאזור לאזור בגוף.

חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד הראו שרקמת השומן בירכיים מגיבה לאדרנלין אחרת מרקמת השומן בבטן: היא משחררת פחות חומצות שומן, וגם זרימת הדם בה עולה פחות. הסיבה היא תגובה דומיננטית של קולטני אלפא. בשפה פשוטה, השומן בירכיים ובישבן בנוי לשמור ולא לשחרר בקלות. מעניין לציין שמבחינה בריאותית זה לא בהכרח חיסרון: לפי אותם חוקרים, היכולת של אזור זה ללכוד חומצות שומן עשויה להגן מפני הצטברות שומן באיברים פנימיים.

ההורמונים משנים את המפה לאורך החיים

אסטרוגן מעודד אגירת שומן תת־עורי באזור הירכיים והישבן, ולכן אצל נשים בגיל הפוריות זה האזור העקשן הנפוץ ביותר. בגיל המעבר, עם הירידה ברמות האסטרוגן, הפיזור נוטה לנדוד לכיוון הבטן. אצל גברים השומן נוטה להתרכז מלכתחילה בבטן ובמותניים. גם רמות קורטיזול גבוהות לאורך זמן, שינה לא מספקת ותנגודת לאינסולין משפיעים על המקום שבו הגוף בוחר לאגור. כך אישה שהתמודדה בשנות השלושים שלה בעיקר עם הירכיים עשויה לגלות בשנות החמישים שהבטן היא האתגר החדש, גם בלי שינוי משמעותי במשקל.

ומה לגבי תרגילים ממוקדים?

אחד המיתוסים העמידים ביותר הוא שאפשר להוריד שומן מאזור מסוים בעזרת תרגילים לאותו אזור. מחקרים שבחנו זאת, כולל ניסוי שבו משתתפים ביצעו תרגילי בטן במשך שישה שבועות, לא מצאו ירידה בשומן הבטן מעבר לירידה הכללית בגוף. השריר מתחזק, אבל השומן שמעליו מתפרק לפי ההיגיון של הגוף כולו ולא לפי השריר שעובד מתחתיו. אימון ממוקד משפר את הטונוס ואת המראה, אך אינו מכוון את מקום הירידה בשומן.

ירידה במשקל לעומת עיצוב הגוף

כאן נמצאת ההבחנה החשובה ביותר. ירידה במשקל היא תהליך מערכתי: הגוף מכווץ תאי שומן בכל מקום, בסדר ובקצב שקבעו הגנטיקה, ההורמונים ופיזור הקולטנים. עיצוב הגוף, לעומת זאת, עוסק בפרופורציות. השאלה בו אינה כמה שוקלים, אלא איך השומן מפוזר.

לכן כשמגיעים למשקל תקין ויציב ועדיין נשאר ריכוז מקומי שלא מגיב, המשך הדיאטה לרוב לא יפתור את העניין. הגוף ימשיך לרזות דווקא באזורים שכבר רזים, כמו הפנים, החזה או הזרועות, בעוד האזור העקשן ישתנה מעט מאוד. ירידה נוספת עלולה אף לפגוע במראה הכללי ובבריאות.

במצבים כאלה יש מי שבוחרים בפתרון שמטפל ישירות בתאי השומן באזור מסוים. שאיבת שומן מוציאה פיזית חלק מתאי השומן מהאזור המטופל, ולכן משנה את המפה עצמה ולא רק את נפח התאים. חשוב לזכור שזה אינו טיפול להרזיה ואינו תחליף לאורח חיים מאוזן. מחקרים מראים שעלייה עתידית במשקל עלולה להתבטא באזורים אחרים, ולכן שמירה על משקל יציב ופעילות גופנית חשובות גם אחרי הטיפול. ההחלטה צריכה להתקבל יחד עם מנתח מומחה, לאחר הגעה למשקל יציב ומתוך הבנה מלאה של היתרונות והמגבלות.

איך לגשת לאזור העקשן בצורה נבונה

• להגיע למשקל יציב ולשמור עליו כמה חודשים. רק כך אפשר לדעת מה באמת נשאר.
• לשלב אימוני כוח, שמשפרים את הרכב הגוף ואת הרגישות לאינסולין, גם אם אינם ממוקדים באזור הבעייתי.
• להקפיד על שינה מספקת ועל ניהול לחץ, שמשפיעים על הסביבה ההורמונלית.
• לבחון את הציפיות: חלק מהפיזור הוא חלק מהמבנה הטבעי של הגוף ולא תמיד בעיה שדורשת פתרון.
• אם האזור ממשיך להפריע, להתייעץ עם איש מקצוע במקום להחמיר את הדיאטה.

לסיכום

אזור שלא מגיב לדיאטה אינו סימן לכישלון ואינו עדות לחוסר משמעת. הוא תוצאה של מספר תאי שומן שנקבע מוקדם בחיים, של גנטיקה שקובעת את סדר הפינוי, של קולטנים שמאטים את שחרור השומן ושל הורמונים שמשנים את המפה עם השנים. ההבנה הזו מאפשרת להפסיק להילחם בגוף בכלים הלא נכונים ולבחור בדרך המתאימה: לשמור על משקל בריא ויציב, לטפח את הגוף באימון ובשינה, ובמידת הצורך לבחון פתרון ממוקד יחד עם רופא מומחה.